החלטה בתיק בר"ע 49960-01-13

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (ב"ל 53243-06-12; השופט צבי פרנקל) מיום 2.1.2013 (להלן - פסק הדין השני) בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנפגעי עבודה (להלן גם - הוועדה) מיום 29.3.2012.

2.      המבקש נפגע בתאונת דרכים אשר הוכרה על ידי המשיב (להלן - המוסד) כתאונת עבודה. כתוצאה מתאונה זו, נפגע המבקש, בין היתר, בקרסול ימין והוא אובחן כסובל משברים בקרסול. הוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה בהחלטתה מיום 14.11.2010 כי לא נותרה למבקש נכות צמיתה בעקבות התאונה. המבקש הגיש ערר על החלטה זו.

3.      ביום 20.2.2011 נבדק המבקש על ידי הוועדה, אך היא לא סיכמה את דיוניה באותו יום וביקשה לעיין בבדיקת ה- CT מיום 12.1.2010. הוועדה התכנסה פעם נוספת ביום 6.4.2011 ובמסגרת ישיבה זו קבעה כי לא נותרה למבקש נכות צמיתה בעקבות התאונה.

4.      עניינו של המבקש הוחזר לוועדה על פי פסק דין של בית הדין האזורי מיום 13.2.2012 (ב"ל 43441-06-11; השופט יוסף יוספי; להלן - פסק הדין הראשון). במסגרת פסק דין זה, בית הדין האזורי הורה לוועדה להסביר מדוע אין בממצאיה בבדיקה הקלינית ובבדיקת ה- CT כדי להעניק למבקש אחוזי נכות, ולפרט החלטתה " באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה".

5.      הוועדה, אליה הוחזר עניינו של המבקש, קבעה בהחלטתה מיום 29.3.2012 כי יש לדחות את ערר המבקש ולהותיר על כנה את החלטתה הקודמת. הוועדה קבעה כי " מבחינת הקרסול קיימת הגבלה קלה מאוד בתנועות שתואמת נכות בשיעור 0% לפי סעיף 35(1)(א) להבדיל בין סעיף 48(3)(א) שתנאי לקביעת נכות או הגבלה ניכרת של תנועות הקרסול דבר שלא היה אצל התובע ולכן הוועדה משאירה את החלטת הוועדה על כנה... ממצאי ה- CT מיום 12.1.2010 אינם מקנים אחוזי נכות וללא ממצאים בבדיקה גופנית קלינית שהייתה הגבלה קלה מאוד בלבד".

6.      בפסק הדין השני, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש וקבע כי בהחלטת הוועדה לא נפלה טעות משפטית המצדיקה את התערבות בית הדין. עוד נקבע כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הראשון והסבירה מדוע אין בממצאיה בבדיקה הקלינית ובבדיקת ה- CT כדי להעניק למבקש אחוזי נכות.

7.      בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון שכן לא נימקה באופן מספק את החלטתה ולא התייחסה לחלק מממצאי הבדיקה הקלינית  (הנפיחות בקרסול). לדבריו, סעיף 35(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן - התקנות) אינו מתאים למצבו של המבקש ומצבו מתאים לכל הפחות לסעיף 35(1)(ב) העוסק במצב בו " קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". בעניין זה טוען המבקש כי הוועדה לא נימקה מדוע אין ליישם בעניינו את סעיף 35(1)(ב). המבקש מוסיף וטוען כי הוועדה התעלמה לחלוטין מתלונותיו, בין היתר בכל הנוגע לקושי שלו לבצע מאמץ פיזי, לקושי שלו לעמוד ולקושי שלו להישען על רגל ימין. עוד הוא טוען כי הוועדה אף לא בחנה את האפשרות להפעיל סמכותה בהתאם לסעיף 14 לתקנות.

8.      לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל החומר שבתיק שבפני ובחנתי את טענות המבקש, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי וליתן רשות ערעור עליו. אין בטיעוניו של המבקש דבר אשר יצביע על טעות משפטית בהחלטתה של הוועדה אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, וכמו כן לא מתקיים טעם משפטי להעביר את עניינו של המבקש לוועדה בהרכב אחר.

9.      מעיון בהחלטת הוועדה עולה כי היא עיינה בפסק הדין הראשון של בית הדין האזורי ופעלה על פיו, הוועדה התייחסה לצלקות המבקש, נימקה מדוע אין בממצאיה בבדיקה הקלינית ובבדיקת ה- CT כדי להעניק למבקש אחוזי נכות, והבהירה כי למבקש " הגבלה קלה מאוד" בתנועות, התואמת נכות בשיעור של 0% בהתאם לסעיף 35(1)(א) לתקנות. בכך מילאה הוועדה אחר הוראותיו של פסק הדין הראשון של בית הדין האזורי. על כן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

10.  סוף דבר - לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.         

ניתנה היום,  כ"ז ניסן תשע"ג (07 אפריל 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: